פסק-דין בתיק בע"מ 11116/08

השופט ח' מלצר:

1.             זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן-הנשיא ע' חבש, כב' השופטת ח' בן-עמי וכב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט מ' הכהן), אשר פסק כי הצוואה, מושא ההליך - לא בוטלה על ידי המצווה, ועל כן הוא נעתר לבקשה לקיומה.

בפתח הדברים אדגיש כי ראיתי להציע לחברי כי נדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לגוף הדברים, לדעתי, דין הערעור להידחות.

אפתח בהבאת הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

התשתית העובדתית והשתלשלות ההליכים

2.             בתאריך 5.9.1993 ערך פלמוני, שהלך לבית עולמו בתאריך 1.4.2002 (להלן: המנוח) צוואה נוטריונית בפני שני עדים (להלן: הצוואה), וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה, או: החוק). הצוואה הופקדה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בהתאם לסעיף 22(ה) לחוק, בנוסחו דאז, ואין מחלוקת כי המנוח לא פנה לבית המשפט בבקשה לקבל בחזרה את הצוואה המופקדת. במסגרת הצוואה הדיר למעשה המנוח את אשתו ואת שני ילדיו מעזבונו וציווה שעם מותו יועבר 1 ש"ח לכל אחד מהם. את יתרת עזבונו (לאחר הוצאות הלוויה, סידור מצבה ותשלום חובות) הוא ציווה לאלמוני, הוא המשיב כאן.

בצוואתו הסביר המנוח מדוע נהג כאמור לעיל - באלו המילים (תוך השמטות קלות ושינויים מתחייבים על מנת למנוע זיהוי):

"אני מודע לכך כי בצוואתי זו איני מותיר דבר לאשתי... ולילדי... (כאן צויינו שמות האישה והילדים - ח"מ) ומנשל אותם מכל חלק בעזבוני. אני עושה כך בידיעה ובכוונה זאת לאור יחסם הגס והמשפיל כלפיי ולאחר שעשו הכל ע"מ להרחיק אותי ממפעל חיי...(כאן בא שם העסק - ח"מ).

לאור המכות והעלבונות שספגתי מבני משפחתי אין אני רואה מקום או צורך לתת להם חלק במה שיוותר מרכושי לאחר מותי וכך אני עושה" (סעיף 4 לצוואה)

"הנני מצווה בזה את כל רכושי מכל מין וסוג שהוא, בין בארץ ובין בחו"ל, בין דניידי ובין דלא ניידי בשלמות לידידי (על אף הבדלי הגילים) (כאן מצוינים שמו ותעודת הזהות של המשיב - ח"מ) אותו אני מכיר ומוקיר שנים רבות.

היה ואלמוני (המרת השם שלו בכינוי זה, נעשה על ידי - ח"מ) הנ"ל לא יהיה בחיים בעת פטירתי, כי אז אני מצווה את כל רכושי כאמור ל..." (כאן מצוין שם אשתו של אלמוני - ח"מ).

3.             סמוך לאחר עריכת הצוואה הנ"ל, עלו היחסים בין המשיב לבין המנוח על שרטון, ואף הוגשו תביעות כספיות הדדיות בין השניים לבית משפט השלום בירושלים. לטענת בנו של המנוח, הוא המערער שלפנינו (להלן: פלוני, או: המערער) - המנוח גילה את דעתו במסגרת הליכים אלה, בשלוש הזדמנויות, כי הוא ביטל את הצוואה שערך. הצהרות אלה יתוארו להלן:

(א)     בתצהיר שעליו חתם המנוח בתאריך 19.6.1994 הוא ציין, בין היתר, כי:

"בצוואתי הנ"ל (שבוטלה על ידי בחודש יוני 1994) ציוויתי לכל אחד משני בני ולאשתי - 1 ש"ח, ואת כל שאר רכושי (הרב) ציוויתי ל...(פה באים שמותיהם של המשיב ורעייתו - ח"מ).

(ב)     במהלך עדותו בבית המשפט בהליך ביניים שהתקיים בתאריך 26.7.1994, כשנחקר המנוח על האמור בתצהירו הנ"ל, הוא אמר כי:

"בביטול הצוואה יש הרבה חישובים, ולכן ביטלתי רק שלושה חודשים אחר כך. אני לומד. המתח התגבר. אני לא ביטלתי את הצוואה... (כאן בא שמו של המשיב - ח"מ) כתב לי בפקס שהוא יודע שאני ביטלתי, מיד הלכתי וביטלתי".

(ג)     בתשובה לשאלון, עליו נדרש להשיב המנוח, הוא השיב בתצהיר, בתאריך 20.3.1995, בין היתר, כי: "הצוואה בוטלה, והתובעים לא קיבלו דבר ממנה".

4.             בתאריך 1.4.2002 נפטר המנוח כאמור. בעקבות זאת פנה המערער לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בבקשה למתן צו ירושה על פי דין, ואילו המשיב פנה בבקשה לקיום הצוואה, כאשר כל אחד מן הצדדים התנגד לבקשת רעהו. טענתו של המערער בהליך האמור היתה כי המנוח הצהיר שהוא ביטל את הצוואה, וגילה דעתו באמירות שהובאו לעיל, כי הוא איננו מעוניין להוריש למשיב דבר. כן טען המערער שכאשר אחיו נפטר (שנים לאחר שהצוואה נחתמה) אביו הסתלק מירושתו של האח - לטובת המערער, מה שמלמד כי האב שינה מדעתו לגבי המערער.

המשיב גרס מנגד שלא הובאה כל ראייה לכך שהצוואה בוטלה, והצהרותיו הנ"ל של המנוח הנ"ל וכן הודעת הסתלקות שניתנה בהקשר לירושת אחיו של המערער - אינן יכולות להיחשב כמעשה ביטול של הצוואה.